052-9770455 :פנו אליי

התמודדות עם אובדן – איך להסביר לילדים מהו מוות?

 

התמודדות עם אובדן – איך להסביר לילדים מהו מוות?

ילד-עצוב-300

ימי הזיכרון שהגיעו לפתחנו אינם פשוטים
 ימים אלו מעלים מעל לפני השטח ומעצימים את נושא ההתמודדות עם המוות.

התמודדות עם אובדן הוא נושא המעורר תחושות של תסכול, חוסר אונים וכאב עז.

כמעט כל אחד מאתנו נושא זיכרון של כאב ואבדן – אם זה חבר אהוב, שכן או קרוב משפחה. לצערנו במדינה כמו שלנו חוויות מסוג זה סובבות אותנו

וכמה שננסה להגן על ילדינו מפני התמודדות עם אובדן הם בסופו של דבר ייתקלו בהם באופן ישיר או עקיף.

לנו כמבוגרים קשה ממילא להתמודד עם הנושא, אז על אחת כמה וכמה להסביר לילדים קטנים כיצד קורה שאנשים אהובים נעלמים לפתע מהעולם ואינם חוזרים.

ייתכן שהילד חש אינטואיטיבית כי המוות פירושו סופיות של פעולות החיים הביולוגיות, אך עדיין קשה לו להשלים עם פרידה רגשית.

זה בא לידי ביטוי בשאלות של ילדים כמו: האם המת כועס? לא קר לו בקבר? מתי הוא יחזור? למה כולם עצובים?

מבוגרים שעבורם נושא המוות הוא טאבו יתקשו להתמודד ולדבר באופן גלוי על הנושא בפני הילדים. לעומת זאת ילדים מסוגלים לקבל את המסר באופן בריא ולהתחיל להפנים את המושג אבדון מגיל צעיר.

הספרות ככלי עזר להתמודדות עם אובדן ושכול

אני זוכרת את ההתמודדות האישית שלי עם נושא המוות כמורה צעירה. אמו של אחד מתלמידיי נפטרה ונדרשתי להסביר לתלמידים בכיתה מהו מוות ומדוע אמו של התלמיד לא תחזור יותר,

להסביר להם למה כולם עצובים. לעולם לא אשכח את עיניהם הגדולות של התלמידים המתבוננות בי ומצפות לתשובה מרגיעה ומנחמת.

בכל שנות לימודיי לא הכינו אותי להתמודדות כה גדולה וכואבת.
באותם ימים מצאתי בספרות כלי שעזר מאוד לי ולתלמידיי להתמודד עם החרדות והפחדים שנושא המוות מעורר.

הספרים מאפשרים לנו לעזור לילדים להתמודד עם נושא המוות ולבטא את תחושותיהם,

שכן קשה להם להביע את עצמם ואפילו לתת שם לרגש אותו הם חשים. קריאה משותפת בסיפור או שמיעת שיר בנושא מקלה ומסייעת להם להביע ולפרוק את רגשותיהם.

הסיפור מאפשר מצד אחד להתרחק מהאירועים הכואבים שמתרחשים במציאות ועל ידי כך לגונן מפני נגיעה ישירה מדי בכאב האישי,

ומצד שני הוא מעודד תקשורת קרובה עם מבוגר תומך שיסייע בהפגת הכאב.

סיפורים שיכולים לסייע בתהליך ההתמודדות עם אובדן

בהתמודדות האישית שלי עם הנושא הכאוב מול הילדים נעזרתי בשני סיפורים:

"סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל – זהו סיפור על ילד ושמו נפתלי הקובר יחד עם אמו ציפור שמתה. הסיפור מסתיים בצורה חיובית כך שהילד לא נותר עם פחדים וחרדות.

"החתולה מיצי מתה" של דבורה עומר – זהו סיפור על מותה של גורת חתולים קטנה בשם מיצי. הסיפור מיוחד בכך שהוא חושף את הילד אל מותה של מיצי בצורה הדרגתית. למשל: בתחילתו של הסיפור מיצי משחקת בכביש ואז היא נפגעת ושוכבת על הכביש מבלי שהילד מקבל מידע על מצבה. בהמשך הסיפור הילד מתחיל להבין שקרה משהו לא טוב – החתולה לא זזה, עיניה פקוחות והיא לא רואה דבר. בסופו של דבר הוא מבין שהחתולה מתה.

בסיפור על מיצי ישנה ילדה שממאנת לקבל את העובדה על מותה של החתולה ואביה מנחם אותה בעזרת זיכרונות וסיפורים מחייה של מיצי. גם אנו יכולים להציע נחמה זו לילדים המתמודדים עם אובדן, ואף לנו עצמנו.

תפיסת המוות אצל ילדים

ילד-עצוב-300

כבר מגיל הגן מגלים הילדים סקרנות לנושא המוות, שואלים שאלות ומתעניינים. אצל הילד הצעיר המוות מתקשר לפרידה והפחד מפני המוות נתפס כפחד מפרידה.

כשהוא חווה מעברים כמו מעבר דירה, מעבר למסגרת חדשה, גמילה מחיתולים או כל מעבר שמערער את השגרה הבטוחה שלו תחושות הפחד מפרידה והפחד ממוות מתעצמות.

ילדים יכולים לחוות את המוות דרך אירועים שמתרחשים סביבם: בעל חיים שמת, פרח שנובל או צפייה במהדורת חדשות בטלוויזיה.

אירועים כאלה הם הזדמנות להעלות מול הילד את נושא המוות בצורה גלויה וברורה בהתאם לגילו ולהתפתחותו הרגשית.

ילדים נוטים להאמין שלמחשבות ולרגשות שלהם יש כוח "מאגי". אם למשל ילד אמר למישהו "הלוואי שתמות" ובדרך מקרה אותו אדם מת הילד עלול לחשוב שהקללה היא שגרמה למותו.

לפיכך חשוב להקשיב בתשומת לב לשאלות, לאמירות ולרצונם של הילדים לחקור ולדעת. ילדים מבינים את שפת ההיגיון ולכן כדאי להימנע מתיאורים כמו: הוא בשמיים, הם שומרים עלינו,

היא ישנה עכשיו. ההסברים הללו נותנים לילד תקוות שווא שהמת יחזור לחיים. יש להיצמד לעובדות ולאפשר לילד לעבור את תהליך האבל והכאב, להבין שהמוות הוא סופי ושמותר וטבעי לבכות ולהיות עצוב.

חשוב לתת לגיטימציה לרגשות של הילד ולשדר לו שמותר לשאול על כל מה שכואב ולא מובן.

לילדים יש חיישנים מאוד רגישים והם קולטים את הכאב, הבלבול והתגובות שלנו – הסמויות והגלויות.
המשימות העומדות בפנינו כמתווכים בין הילד לחוויית האבדן
:

  • להסביר לילד שהמוות הוא סופי ושאין אפשרות שהמת ישוב.
  • לתת לגיטימציה לכאב שלו.
  • להרעיף על הילד אהבה ולנחם אותו.
  • להוות רשת ביטחון רגשית עבור הילד.

שלבים בתקופת האבל:

כאשר אנו מתמודדים עם אבדן ומוות עלינו לזכור שתקופת האבל מתחלקת למספר שלבים:

  • שלב ההלם – זהו השלב של קבלת הידיעה והוא מלווה בתנודות רגשיות קיצוניות. ישנם אנשים שבשלב זה צוחקים בקול רם ללא סיבה, בוכים בצורה היסטרית או לפתע שותקים ארוכות. המתאבל שקוע בכאבו ומנותק ממה שקורה סביבו. כדאי לוותר בתקופה זו על משפטים כמו: "תהיה חזק בשביל הילדים שלך", שכן הם חסרי משמעות ורק מגבירים את חוסר האונים והכאב של ההורה. ילד שנמצא בשלב זה נשאר ללא המבוגר המשמעותי בחייו ולכן ישנה חשיבות רבה להתגייסות של הסביבה הקרובה לעזור ולתמוך בו.
  • שלב ההפנמה – זהו השלב שבו מעבדים את תהליך האבל. כעת יש פנאי לדבר על המת, לעלעל בתמונות ולהעלות זיכרונות. גם שלב זה מלווה בתגובות רגשיות קשות ולא צפויות. הילד הנמצא בשלב זה עשוי להרגיש אשמה או כעס:
  • שלב אשמה – המעשים שעשיתי הם שגרמו למוות
    שלב כעס – למה המת עזב אותי.
  • שלב ההסתגלות – זהו השלב שבו מקבלים את האבדן כעובדה מוגמרת ומסתגלים לשינוי הכואב ולמציאות החדשה שנוצרה. שלב זה הוא בעצם חזרה לשגרה. בשלב זה יחקה הילד את התנהגות המבוגר ויחפש בהתנהגותו תשובות לשאלות כמו: מה מותר ומה אסור לי לעשות במציאות החדשה? איך להתנהג עם החברים? בתקופה זו ישנם ילדים שמחליפים את דמות המת – היפוך תפקידים: הם לוקחים על עצמם את תפקיד המבוגר. זהו שלב מסוכן שלמבוגרים רבים נוח ליפול לתוכו. אני שומעת לעתים משפטים כגון: "איזה ילד בוגר הוא, איזה אחראי, הוא פשוט נהדר…" ילדים אלו למעשה מוותרים על הילדות שלהם, על האבל הפרטי והילדותי שלהם.

התנהגות שדורשת תשומת לב מיוחדת כאשר הילד מתמודד עם אובדן:

  1. התכחשות – הילד מכחיש את עובדת המוות ומביע הפתעה כשמזכירים את הנושא. הוא ממשיך בשגרה ומסרב בתוקף לדבר על המת. המוות נתפס אצלו כפרידה זמנית.
  2. נסיגה – חזרה להתנהגויות בעייתיות שכבר נעלמו ואימוץ דפוסים של תלות יתר במבוגרים. למשל ישנם ילדים החוזרים להרטיב למרות שכבר נגמלו מחיתולים, נצמדים להוריהם, לא מוכנים להיפרד אפילו לזמן קצר ומבקשים עזרה מוגזמת בפעולות יומיומיות כמו התלבשות ושיעורי בית.
  3. בריחה – אלימות כלפי בני משפחה וחברים, השחתת ציוד ונשירה מהקבוצה המתבטאת בהיעדרויות, איחורים וביקורים לא סדירים.
  4. התחמקות מאחריות – אי הכנת שעורים, שכיחת ציוד והתנערות ממילוי משימות פשוטות ביותר.
  5. דחיית קרבתם של המבוגרים והחברים – הילד מבקש שילכו כבר וטוען שאינו זקוק לאיש.
  6. השקעה מוגזמת במטלות – מבטא ניסיון לברוח מהתמודדות עם מה שקרה ותקווה להמשיך בחיים הרגילים.
  7. חוסר שיתוף פעולה – אי ציות להוראות, אפאטיות ומעורבות נמוכה. התנהגות כזו יכולה להצביע על דיכאון שהילד חווה בעקבות האבדן.

התפתחות מושג המוות לפי גילאים:

בשנות ה-40 וה-50 נעשה בארה"ב מחקר שניסה על סמך צפייה בילדים להגדיר את השלבים שעוברים ילדים בגילאים שונים בתפיסת המוות. החלוקה הבאה נעשתה בעקבות ממצאי המחקר:

  • גיל 3-4: הבנה מועטה של המוות אם בכלל.
  • גיל 4: שימוש מעורפל במושג מוות. הילד יכול לבטא צער בצורות כאלה ואחרות אך המוות אינו מעורר אצלו עדיין תגובה רגשית של ממש.
  • גיל 5: תפיסת מושג המוות בצורה עובדתית ומדויקת יותר. היחס כלפי המוות הוא ענייני ולא רגשי. הילד מתמקד בצדדים הפיזיים של המוות ורואה אותו כהפיך.
  • גיל 6: מתחילה להופיע תגובה רגשית למוות ודאגה ביחס למוות של קרובים (במיוחד האם). המוות מטריד את הילד ועם זאת מסקרן אותו, אך הוא עדיין אינו מאמין שהוא עצמו ימות.
  • גיל 7: תפיסת המוות הולכת ומתבהרת, הילד מתעניין במיוחד במותם של בני האדם.
  • גיל 8: הילד מתחיל להתעניין במה שקורה לאחר המוות. הוא מקבל את ההכרחיות של המוות כולל שלו עצמו.
  • גיל 9: הבנה עמוקה יותר של התהליכים הביולוגיים של המוות וסופיות החיים. הילד דואג פחות לגבי המוות ותגובתו הרגשית מתונה יותר.
  • גיל 10: גישה מציאותית ומוחשית כלפי המוות מבלי להתעניין בהיבטים הפילוסופיים שלו.
  • גיל 11: הילד מתחיל לשאול יותר שאלות תאורטיות ופילוסופיות אודות המוות ומה שקורה לאחריו.
  • גיל 12: התעסקות במה שקורה לאחר המוות, בדרך כלל בגישה ספקנית.
  • גיל ההתבגרות: התייחסות אל המוות בצורה מורכבת ומעמיקה, תגובה רגשית חזקה ופחד רב מפני המוות. התעניינות פילוסופית לגבי החיים שלאחר המוות והשלמה עם הכרחיות המוות.

במדינתנו רצופת האסונות המציאות היומיומית מובילה את ילדינו להיחשף לנושא המוות כבר בגיל צעיר מאוד. האבדן והמוות יכולים לצערנו לפגוע בכל אחד מאתנו ללא התראה מוקדמת.

ישנו פתגם טיבטי אומר: "מחר, או החיים הבאים – אין לדעת מי מהם יבוא ראשון".

הסמיכות של ימי הזיכרון ליום העצמאות אינה מקרית והיא באה להזכיר לנו שגם מתוך הקושי והכאב אפשר להיבנות ולצמוח מחדש.

הכותבת

עליזה צביה- 052-9770455

מטפלת רגשית קוגניטיבית

בעלת מרכז להדרכת הורים והכשרת אנשי מקצוע

מפתחת שיטת שמש לתקשורת "בגבה העיניים"

עליזה_צביה_הכשרת_הורים-min

השאר תגובה